גמרא
פירוש
רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּתַנְיָא {ויקרא כ״ב:כ״ג} שׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ אאוֹתוֹ אַתָּה מַתְפִּיס לְבֶדֶק הַבַּיִת וְאִי אַתָּה מַתְפִּיס תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת מִכָּאן אָמְרוּ כׇּל הַמַּתְפִּיס תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה.
אֵין לִי אֶלָּא בַּעֲשֵׂה בְּלֹא תַעֲשֶׂה מִנַּיִן הדרן עלך כל שעה
פרק ג – אלו עוברין
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אמר רב יהודא אשה לא תלוש אלא במים שלנו – י״מ שהחמה מהלכת אחורי הכיפה בלילה ומחממת את המים ואין זה נכון שהחמה רחוקה היא מן המים בלילה כמו ביום ומה שהמעינות רותחין בימות הגשמים דבר אחר גורם כמו שאני עתיד לפרש בפסח שני בג״ה וכן אם הטעם מפני שהחמה מכה עליהן ביום דאם כן אם דלה בעמוד השחר ועמדו בבית כל היום יהא מותר דכבר נצטננו ואנן לנו קאמרינן. אלא הטעם מפני בטבען מחמיצין משא״כ בשאר משקין כדאמרן במי פירות מפני שהמים מרוב קרירותן מעוררין חום הדבר המתערבין בו אחר שהיה טבע לח ועכשיו בא שכנגדו לגרשו ממנו והחום ההוא פועל פעולתו הראויה לו בהתעוררו כל שנשאר כח בו די לפעול כשאין תגבורת הקור עליו שיגרשנו ממקומו לגמרי וישכון תחתיו וכסבת הזיעה באיש השות׳ מים הקרים ויותר בימות החמה בהיותם שניהם על התגבורת וזה הטעם גם כן לא לשין את העיסה ביין ושמן ודבש עם מים דכל שהחם יותר בו פועל פעולתו במהירות מפחד שכנגדו וכל שהמים יוצאין ממקורם הם על כחם וטבעם בשלימות וכל ששהו לאחר השאיב׳ בטל כחם קצת ובלבד שעבר הלילה מפני שהלילה מפיג כח כל דבר כמו שאמרו בקדרה שאינה בת יומה ואין זה תלוי בחום המים וקרירותן כי הטבע פועל ואין זה מקום לבאר טעם הפגת הלילה. ומ״מ אינן צריכין לינה אלא מים נובעין אבל מי שיחין ומערות שבבית אינן צריכין שהוי כלל וכן כתבו בעלי התוספות ז״ל ובלבד שלא יהא במקום מגולה שהשמש מכה עליהן דהוו להו מים שנתחממו בחמה אא״כ השהן עד שיצטננו בין ביום בין בלילה (ח״י) אשה לא תלוש לא בחמה. הרב אלפסי ז״ל כתב אפי׳ תותי עיבא לא דיומא דעיבא כוליה שמשא ובשם הר״מ במז״ל דדוקא בשהוא מעונן גמור אבל כשהעננין עוברין ושבין פעם נגלה ופעם נכסה אין בכך כלום וכן עשה מעשה וכן עיקר:
ולא במים הגרופין – פירש״י ז״ל ממוליאר הגרוף שהן חמין או פושרין. והא פשי׳ והרב אלפסי ז״ל פי׳ שנשאבו בו ביום ויש מפרשין מים מגלגל הרחים שמתחממין על ידי התנועה המהירית מלשון נחל קישון גרפם. וכלהו איתנייהו וה״מ בלא שהייה:
עברה ולשה מאי – פירש״י ז״ל בחמין ומסתבר׳ דאכולהו קאי להא דדרש רב יהודה למים שלנו וכן לכל הני דדריש חמה וחמין כו׳ ובכולהו קימ״ל דאסור כרב אשי וכן דעת המפרשים ז״ל וה״נ משמע מדקאמר רב אשי היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר דממשמע דכל דאמרינן לא יעשה כן ולא אמרו בו היתר באיסור קאי אפילו בדיעבד ולאו דוקא עברה ולשה במזיד דהוא הדין נמי בשוגג דלאו מדין קנס הוא אלא משום חשש חמץ הוא ובמסכת שבת אמרי׳ ושהה מהו ואיכא דמפרש ליה בשוגג ואותן שנותנין את המים בלילה תחת הכוכבים אין למנהגן עיקר כלל:
מאי דסליק לן אליבא דהלכתא אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובת מצה בשתי הלילות בחמשת המינין. יוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו תרומת מעשר ולא תרומה גדולה ובשהקדימו בשיבוין ובמעשר שני והקדש שנפדו ואף עפ״י שנתן את הקרן ולא נתן את החומש. והכהנים בחלה ותרומה אבל לא בטבל אפילו טבל דרבנן. ולא במצ׳ גזולה ושאר מינין אורז ודוחן וקטניות אין יוצאין בהן ומותר לבשלן ולאכול מהן בפסח וכמו שכתבתי:
מי פירות אין מחמיצין כלל ומותר ללוש ולבשל בהן כמו ותיקא ודכותי׳ ואפילו יש עמהן מים כר׳ עקיבא בד״א ביום שני אבל בשתי לילות הראשונות אינו יוצא בהן חובת מצה דהוי לה מצה עשירה וכן חלוט ואשישא שהי׳ גלוסקא גדולה דרך חשיבות אין יוצאין בהן וכמו שפירשתי מותר לאפות פת מרובה בפסח אבל לא ללוש בבת אחת. אלא כמו שאנו עתידין לפרש בפ׳ אלו עוברין ובשאר ימים טובים בין ללוש בין לאפות כמו שנתבאר ואין עושין פת עבה בפסח כטפח אלא רקיקין ואין עושין סריקין המצוינים בפסח דקי הציור ואפי׳ בדפוס בד״א בשל כל אדם אבל בשל נחתומים דבקיאין מותר:
ולענין סופגנין ודובשנין והשאר ושעשאן באלפס ושעשאן בחמה בין לחלה בין לברכה בין לפסח כבר נתבאר דינן ויוצאין בתבואה הנרקבת ובפת עם הסובין ואין חולטין שום דבר לא לאכילה ולא מורסן לתרנגולין. ואין לותתין ואם לתת אם נתנן על פי הביב ומתבקעין אסורין ואם לאו מותרין בד״א בשעורין אבל בחיטין עד שיתבקעו ממש. ואפי׳ שעורין לא אמרן אלא לאכלן בעינן אבל אם נמצאו בתבשיל שנים שלש׳ גרגרין מותר התבשיל עד שיתבקעו ממש. ואם נתבקעו ממש מבער החמץ ומניח התבשיל עד לאחר הפסח ומותר ולענין חטין הנמצאין בזפק כבר הארכתי בם. ותבואה הבאה ממדינת הים מותרת בפסח דלא אסרו אלא כשטבעה הספינה בנהר דאז אסור אפילו למכרן לגוים אלא מוכרן לישראל קבא קבא כי היכי דכליא קמא פסחא וקמח שנפל לתוכו דלף אפי׳ כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף:
בצקות של גוים וישראל רואה לישתן מותרין ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו:
ולענין שימור בעינן שימור לחטים משעת קצירה לכתחילה אבל בדיעבד בשימור דלישה סגי וקמחין של גוים יוצאין בהן. אין מוללין את הקדרות לערב קמח בתבשיל כלל כעילא אפילו בקמח קלי ואין נותנין את הקמח לתוך החרוסת ואם נתן ישרף מיד ולא לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד. יוצאין ברקיק השרוי אפילו במי פירות אבל לא במבושל אעפ״י שלא נימח. ומותר ליתן מלח בעיסה האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה לבית המרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש. לא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצין וה״ה לכל מעיניו מי תשמישו של נחתום ישפכו אם הן רבים במקום מדרון ואם מעטין אפי׳ במקום מפני שהם מחמיצות. אין לשין אלא במים שלנו בבית בלילה אין לשין לא בחמה ולא בחמי חמה ולא במים גרופים ולא תחת המעונן ולא תסתלק מן העיסה עד שתגמור הפת. ואם עברה על אחת מאלו הרי זה אסור וצריכה שני כלים אחת שמקטפת בו ואחת שמצננת בו את ידיה:
אלו ירקות שאדם יוצא בהן חובתו בפסח כל ירק מר וזה הכלל כל שיש לו שרף שיוצא ממנו חלב ופניו מכסיפין הרי זה מר יוצאין בהן בין בעלין בין בקלח בין לחין בין יבשים בד״א בקלח אבל עלין לחין אין יבשי׳ לא וזה הכלל כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו. יוצאין בהן כמושין אבל לא כבושין שלוקין ומבושלין. וכולן מצטרפין לכזית. ומצוה מן המובחר בחזרת דהיינו חסא ואעפ״י שהיא מתוקה דחס רחמנא עלן ופרקינן:
פרק שלישי אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו׳ – פי׳ רש״י ז״ל עוברין עליהם בבל יראה ובל ימצא ותמה על עצמך תינח ארבעה מיני מדינה דהיינו כותח הבבלי ושכר המדי חומץ האדומי וזיתום המצרי שיש בהן חמץ גמור כזית בכדי אכילת פרס דביעורו מן התורה. ואע״ג דבגמרא מרבינן ליה לאכילה מכל מחמצת ואליבא דר׳ אליעזר דמשמע דדוק׳ לאכילה מרבינן ליה אבל לא לביעור הא ליתא דהתם היינו באוכל כזית מן הכותח הוא דמרבי׳ מקרא. אע״ג דלית ביה חמץ אלא משום דהיתר מצטרף לאיסור וכר׳ אליעזר ורבנן פליגי עליה אבל בכולו דאיכא כזית בכדי אכילת פרס לכ״ע חייב לבער והיינו דלא מוקמינן כר׳ אליעזר אלא סיפא דמתני׳ דחיוב אכיל׳ אבל רישא דביעור ככ״ע אתי׳. אלא שלשה מיני אומניו׳ שהן חמץ נוקשה דמרבינן בגמרא אכילתן אפי׳ בכולן ובכזית מן חמץ מכל מחמצת מנא לן שיהא עובר בשהייתן. ושמא יש לומר דכיון דאתרבי לאכילה איתרבי לכולי מילי כחמץ גמור כדאמרן בפ״ק איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ אלא דכרת ליכא. ור״ת ז״ל פירש אלו עוברין עליהן באכילתן בלאו והיינו דקתני סיפא הרי אלו באזהרה לבד אבל לא בכרת אבל לביעור האי כדיניה והאי כדיניה ארבעה מיני מדינא חייב לבער ושלשה מיני אומניו׳ לא מחייב והנכון מה שפי׳ הר״י ז״ל.
אלו עוברין אלו מתבערין וכדקתני סיפא – זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח ואמין דגן קאי שהוא מתבער וכלישנא דלעיל. ישראל שהלוה לנכרי על חמצו אינו עובר וכדכתיבנא התם. והיינו נמי דקתני אלו עוברין בפסח ולא קתני אלו עוברין עליהן וקמ״ל דכולן מתבערין או מדאורייתא או מדרבנן האי כדיניה והאי כדיניה ובסיפא קתני דעל אכילתן באזהרה אבל לא בכרת. וההיא אוקמינן בגמרא כר׳ אליעזר דוקא או כר׳ מאיר והוי ידע דלא הוצרכו ביעור אלא בחמץ בעין בכל שהוא או בתערובות האוסר והוא שנתערב גופו של חמץ בו אבל תבשיל שנתערב בו חמץ ונאסר התבשיל מחמת פליטתו כל שביער החמץ מותר לשהות התבשיל לאחר הפסח ולאוכלו דכיון שאיסור משהו דרבנן הקלו בענין זה וכן הדין בשהיית הקדרות כיון שאין תערובתו בעין הקלו בו.מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
מאי דסליק לן אליבא דהלכתא אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובת מצה בשתי הלילות בחמשת המינין. יוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו תרומת מעשר ולא תרומה גדולה ובשהקדימו בשיבוין ובמעשר שני והקדש שנפדו ואף עפ״י שנתן את הקרן ולא נתן את החומש. והכהנים בחלה ותרומה אבל לא בטבל אפילו טבל דרבנן. ולא במצ׳ גזולה ושאר מינין אורז ודוחן וקטניות אין יוצאין בהן ומותר לבשלן ולאכול מהן בפסח וכמו שכתבתי:
מי פירות אין מחמיצין כלל ומותר ללוש ולבשל בהן כמו ותיקא ודכותי׳ ואפילו יש עמהן מים כר׳ עקיבא בד״א ביום שני אבל בשתי לילות הראשונות אינו יוצא בהן חובת מצה דהוי לה מצה עשירה וכן חלוט ואשישא שהי׳ גלוסקא גדולה דרך חשיבות אין יוצאין בהן וכמו שפירשתי מותר לאפות פת מרובה בפסח אבל לא ללוש בבת אחת. אלא כמו שאנו עתידין לפרש בפ׳ אלו עוברין ובשאר ימים טובים בין ללוש בין לאפות כמו שנתבאר ואין עושין פת עבה בפסח כטפח אלא רקיקין ואין עושין סריקין המצוינים בפסח דקי הציור ואפי׳ בדפוס בד״א בשל כל אדם אבל בשל נחתומים דבקיאין מותר:
ולענין סופגנין ודובשנין והשאר ושעשאן באלפס ושעשאן בחמה בין לחלה בין לברכה בין לפסח כבר נתבאר דינן ויוצאין בתבואה הנרקבת ובפת עם הסובין ואין חולטין שום דבר לא לאכילה ולא מורסן לתרנגולין. ואין לותתין ואם לתת אם נתנן על פי הביב ומתבקעין אסורין ואם לאו מותרין בד״א בשעורין אבל בחיטין עד שיתבקעו ממש. ואפי׳ שעורין לא אמרן אלא לאכלן בעינן אבל אם נמצאו בתבשיל שנים שלש׳ גרגרין מותר התבשיל עד שיתבקעו ממש. ואם נתבקעו ממש מבער החמץ ומניח התבשיל עד לאחר הפסח ומותר ולענין חטין הנמצאין בזפק כבר הארכתי בם. ותבואה הבאה ממדינת הים מותרת בפסח דלא אסרו אלא כשטבעה הספינה בנהר דאז אסור אפילו למכרן לגוים אלא מוכרן לישראל קבא קבא כי היכי דכליא קמא פסחא וקמח שנפל לתוכו דלף אפי׳ כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף:
בצקות של גוים וישראל רואה לישתן מותרין ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו:
ולענין שימור בעינן שימור לחטים משעת קצירה לכתחילה אבל בדיעבד בשימור דלישה סגי וקמחין של גוים יוצאין בהן. אין מוללין את הקדרות לערב קמח בתבשיל כלל כעילא אפילו בקמח קלי ואין נותנין את הקמח לתוך החרוסת ואם נתן ישרף מיד ולא לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד. יוצאין ברקיק השרוי אפילו במי פירות אבל לא במבושל אעפ״י שלא נימח. ומותר ליתן מלח בעיסה האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה לבית המרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש. לא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצין וה״ה לכל מעיניו מי תשמישו של נחתום ישפכו אם הן רבים במקום מדרון ואם מעטין אפי׳ במקום מפני שהם מחמיצות. אין לשין אלא במים שלנו בבית בלילה אין לשין לא בחמה ולא בחמי חמה ולא במים גרופים ולא תחת המעונן ולא תסתלק מן העיסה עד שתגמור הפת. ואם עברה על אחת מאלו הרי זה אסור וצריכה שני כלים אחת שמקטפת בו ואחת שמצננת בו את ידיה:
אלו ירקות שאדם יוצא בהן חובתו בפסח כל ירק מר וזה הכלל כל שיש לו שרף שיוצא ממנו חלב ופניו מכסיפין הרי זה מר יוצאין בהן בין בעלין בין בקלח בין לחין בין יבשים בד״א בקלח אבל עלין לחין אין יבשי׳ לא וזה הכלל כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו. יוצאין בהן כמושין אבל לא כבושין שלוקין ומבושלין. וכולן מצטרפין לכזית. ומצוה מן המובחר בחזרת דהיינו חסא ואעפ״י שהיא מתוקה דחס רחמנא עלן ופרקינן:
פרק שלישי אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו׳ – פי׳ רש״י ז״ל עוברין עליהם בבל יראה ובל ימצא ותמה על עצמך תינח ארבעה מיני מדינה דהיינו כותח הבבלי ושכר המדי חומץ האדומי וזיתום המצרי שיש בהן חמץ גמור כזית בכדי אכילת פרס דביעורו מן התורה. ואע״ג דבגמרא מרבינן ליה לאכילה מכל מחמצת ואליבא דר׳ אליעזר דמשמע דדוק׳ לאכילה מרבינן ליה אבל לא לביעור הא ליתא דהתם היינו באוכל כזית מן הכותח הוא דמרבי׳ מקרא. אע״ג דלית ביה חמץ אלא משום דהיתר מצטרף לאיסור וכר׳ אליעזר ורבנן פליגי עליה אבל בכולו דאיכא כזית בכדי אכילת פרס לכ״ע חייב לבער והיינו דלא מוקמינן כר׳ אליעזר אלא סיפא דמתני׳ דחיוב אכיל׳ אבל רישא דביעור ככ״ע אתי׳. אלא שלשה מיני אומניו׳ שהן חמץ נוקשה דמרבינן בגמרא אכילתן אפי׳ בכולן ובכזית מן חמץ מכל מחמצת מנא לן שיהא עובר בשהייתן. ושמא יש לומר דכיון דאתרבי לאכילה איתרבי לכולי מילי כחמץ גמור כדאמרן בפ״ק איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ אלא דכרת ליכא. ור״ת ז״ל פירש אלו עוברין עליהן באכילתן בלאו והיינו דקתני סיפא הרי אלו באזהרה לבד אבל לא בכרת אבל לביעור האי כדיניה והאי כדיניה ארבעה מיני מדינא חייב לבער ושלשה מיני אומניו׳ לא מחייב והנכון מה שפי׳ הר״י ז״ל.
אלו עוברין אלו מתבערין וכדקתני סיפא – זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח ואמין דגן קאי שהוא מתבער וכלישנא דלעיל. ישראל שהלוה לנכרי על חמצו אינו עובר וכדכתיבנא התם. והיינו נמי דקתני אלו עוברין בפסח ולא קתני אלו עוברין עליהן וקמ״ל דכולן מתבערין או מדאורייתא או מדרבנן האי כדיניה והאי כדיניה ובסיפא קתני דעל אכילתן באזהרה אבל לא בכרת. וההיא אוקמינן בגמרא כר׳ אליעזר דוקא או כר׳ מאיר והוי ידע דלא הוצרכו ביעור אלא בחמץ בעין בכל שהוא או בתערובות האוסר והוא שנתערב גופו של חמץ בו אבל תבשיל שנתערב בו חמץ ונאסר התבשיל מחמת פליטתו כל שביער החמץ מותר לשהות התבשיל לאחר הפסח ולאוכלו דכיון שאיסור משהו דרבנן הקלו בענין זה וכן הדין בשהיית הקדרות כיון שאין תערובתו בעין הקלו בו.מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush